פסק-דין בתיק ע"פ 25376-07-11

הערעור

1.         לפנינו ערעור המדינה על פסק-הדין (הכרעת-הדין וגזר-הדין) של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' רומנוב). בהכרעת-דין מיום 15.9.10 הורשע המשיב בעבירה של הטרדה מינית לפי סעיפים 5(א) ו-3(א)(4) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998, וזוכה משתי עבירות נוספות שיחוסו לו בכתב-האישום: מעשה מגונה - לפי סעיף 348(ד)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין או החוק), וכליאת שווא - לפי סעיף 377 רישא  לחוק. דינו של המשיב נגזר, ביום 16.6.11, לשישה חודשי מאסר על-תנאי, לשירות לתועלת הציבור בהיקף של 200 שעות ולתשלום פיצוי למתלוננת בסך 5,000 ש"ח. המדינה מערערת על הזיכוי בשתי העבירות האחרונות, וכן על קולת העונש.

הרקע העובדתי

2.         להלן הרקע העובדתי העולה מהכרעת-הדין של בית-משפט קמא.

ביום 3.8.06, בסמוך לשעה 23:15, עצרה המתלוננת, נערה כבת שש-עשרה אותה עת, את מוניתו של המשיב בשכונת פסגת זאב ירושלים, וביקשה להגיע לביתה במבשרת ציון. חברה של המתלוננת, שמביתו בשכונת פסגת זאב ביקשה לחזור לביתה, שילם למשיב מראש 60 ש"ח עבור הנסיעה. המתלוננת נכנסה למונית והתיישבה במושב האחורי, לאחר תחילת הנסיעה אמר המשיב למתלוננת כי קיבל הזמנה להסיע אדם נוסף מפסגת זאב, וביקש ממנה לעבור למושב הקדמי שלידו. הוא אמר לה, שאם תשאל, תאמר כי היא קרובת משפחתו, וזאת לנוכח העלאת הנוסע הנוסף. בסמוך לאחר מכן, העלה המשיב למונית נוסעת נוספת, אותה הסיע למרכז העיר.

על-פי עדותה של המתלוננת, במהלך הנסיעה ממרכז העיר לכיוון מבשרת ציון, שאל שאל אותה המשיב בת כמה היא. משהשיבה כי היא בת שש-עשרה, הגיב שהיא נראית בת עשרים. בהמשך שאל אותה אם היא בתולה, ואם הייתה יוצאת עמו - גבר נשוי כבן שלושים. המתלוננת הגיבה, כי היא קטינה ויש לה חבר. עוד שאל המשיב את המתלוננת אם היא הייתה יוצאת עמו עתה לפאב בספונטניות, והיא השיבה שהיא צריכה להגיע לביתה וביקשה שירפה ממנה. בתגובה אמר המשיב למתלוננת שהיא "כוסית" ושהיה רוצה "לעשות אותה". בהגיעם לרמזור בצומת "גינות סחרוב", היישיר המשיב מבטו לעבר המתלוננת ואמר "אני רוצה נשיקה". המתלוננת, שלא הביטה בו, אלא הסתכלה ישר לפנים, ניסתה לפתוח את דלת הרכב, אך נתחוור לה שהדלת הייתה נעולה. במהלך הנסיעה החל המשיב "לנסות לשלוח ידיים" אל עבר גופה כארבע-חמש פעמים, אך היא הדפה את ידו. בשתי הזדמנויות הצליח המשיב לגעת בגופה. בהזדמנות אחת נגע בפלג גופה העליון, עת תפס אותה בזרוע באופן שאצבעותיו השיקו לאזור החזה; ובהזדמנות אחרת נגע בפלג גופה התחתון, באזור הירך, ליד המפשעה. בכל המקרים הדפה המתלוננת את ידיו של המשיב. בשעה שהמונית הגיע לקרבת מחלף הראל, המשיך המשיב לנסוע במסלול הנסיעה לכיוון תל-אביב, ומשהעירה לו המתלוננת כי עליו לפנות למבשרת-ציון, הגיב: "אה, נכון", ופנה למבשרת-ציון. בזמן זה קיבלה המתלוננת שיחת טלפון מחברתה, ותוך כדי שיחה עמה אמרה למשיב לעצור את המונית, וירדה ממנה. המתלוננת העידה כי נגיעותיו של המשיב בגופה החלו מעת הורדת הנוסעת הנוספת, ועד למועד שבו שוחחה עם חברתה בטלפון, בסמוך לסיום הנסיעה במבשרת ציון.

 בבית-משפט קמא העידו מטעם המאשימה המתלוננת, שהייתה חיילת כבת תשע-עשרה במועד העדות, החבר שהעלה אותה למונית, חברתה ששוחחה עמה בטלפון וכן אחותה. אמה של המתלוננת זומנה להעיד מטעם המשיב. כן העידו מטעם הסניגוריה המשיב עצמו ובעל תחנת המוניות שבה עבד.

המשיב הכחיש בעדותו את המעשים שיוחסו לו על-ידי המתלוננת, וטען כי לא נגע בגופה.

פסק-דינו של בית-משפט קמא

3.         בכל הנוגע לדברים שהשמיע המשיב באוזני המתלוננת במהלך הנסיעה במונית, אימץ בית-משפט קמא את גירסתה של המתלוננת, והעדיף אותה על-פני גרסתו המכחישה של המשיב. למסקנה זו הגיע בית-משפט קמא ממספר טעמים. הטעם הראשוןהוא הקוהרנטיות של גרסת המתלוננת, הן בהודעותיה במשטרה והן בעדותה, והתימוכין שנמצאו לגרסתה בעדויותיהם של חבריה ואחותה, אשר שמעו ממנה על האירועים בסמוך להתרחשותם. הטעם השנ י היה נעוץ במשיב עצמו, אשר הכחיש בחקירתו במשטרה את כלל הדברים והמעשים שהמתלוננת יחסה לו, אך בבית-המשפט הודה, בחצי פה, ובשפה רפה בחלק מהאמירות שיוחסו לו, ואישר ש"ניסה להתחיל" עם המתלוננת, אך משלא נענתה לפניותיו, חדל מכך. הטעם השלישי הנו אותות הזעזוע הנפשי שניכרו במתלוננת ב"זמן אמת" - לאחר שהושמעו כלפיה התבטאויות בוטות ומכוערות בעלות אופי מיני - אשר החבר והחברה העידו עליהן בבית-המשפט. הטעם הרביעישמצא בית-משפט קמא, לקבל במלואה את גרסת המתלוננת, באשר לדברים שאמר לה המשיב, נעוץ בהיעדר מניע מצדה של המתלוננת להגיש תלונה נגד המשיב, שכן לא הייתה ביניהם כל היכרות מוקדמת עובר לאירוע.

בית-משפט קמא הגיע לכלל מסקנה, כי בשיחותיו של המשיב עם המתלוננת השתכללו יסודות העבירה של הטרדה מינית. בהקשר זה קבע בית-המשפט, כי לא יכול להיות ספק שהדברים שאמר המשיב למתלוננת תוך כדי הנסיעה, התייחסו באופן בוטה למיניותה של המתלוננת; שכן מדובר היה במספר אמרות, חוזרות ונשנות, בעלות תוכן מיני שכוונו כלפי המתלוננת, ובין-השאר, כאשר שאל אותה אם הייתה יוצאת לבלות עמו, דרש ממנה לתת לו נשיקה וניסה לגעת בה לאורך כל הנסיעה. לפיכך, קבע בית-משפט קמא, כי בנסיבות שבהן המשיב - נהג מונית בוגר - הפנה שאלות אינטימיות לנוסעת קטינה והציע לה הצעות מגונות, נעברה על-ידו עבירה של הטרדה מינית.

4.         באשר למעשים שביצע המשיב במתלוננת, הגיע בית-משפט קמא לכלל מסקנה, כי המשיב אכן נגע במתלוננת בפלג גופה העליון וכן בפלג גופה התחתון, אך לא שוכנע כי המשיב נגע באיברים אינטימיים של המתלוננת, וכי הנגיעות נעשו מתוך כוונה להגשים מטרות מיניות.  הטעם למסקנה זו, כלשון בית-המשפט "נעוץ בעובדה שלמתלוננת עצמה לא הייתה גרסה סדורה בעניין. כך למשל, המתלוננת התקשתה להבחין... בין נגיעה בגופה לבין ניסיון לגעת בגופה על-ידי הנאשם; תיאוריה של המתלוננת את הנגיעות וניסיונות הנגיעה לא היו עקביים מבחינת המקומות בהם נגע בה הנאשם, מבחינת מספר הנגיעות ומבחינת העיתוי שבו אירעו הנגיעות במהלך הנסיעה". על-כן סבר בית-המשפט, כי "בעניין נגיעותיו של הנאשם במתלוננת ישנו ריבוי גרסאות, בין של המתלוננת ובין של חבריה, והדבר אינו מאפשר לקבוע מתי, כיצד והיכן בגופה, נגע הנאשם" (פסקה 60 להכרעת-הדין).

בהתייחסו לעבירה של מעשה מגונה, לפי סעיף 348 לחוק, קבע בית-משפט קמא כי היסוד העובדתי של העבירה הוכח, בציינו: "נדמה כי לא יכולה להיות מחלוקת, כי נגיעותיו של הנאשם במתלוננת, בין באזור הזרוע כשאצבעות יד הנאשם הגיעו עד לחזה המתלוננת, ובין באיזור ירך המתלוננת לכיוון מפשעתה, כפי שהמתלוננת הצביעה על כך בתרשים שערכה (ת/1) הנם לא ראויים, שהרי מדובר בנגיעות ובנסיונות נגיעה מצדו של אדם (הנאשם) באדם זר לו (המתלוננת), באזורי גוף רגישים המשיקים לאזורים אינטימיים, וזאת ללא הסכמת האדם מושא הנגיעות, ואף תוך כדי שהאדם הזר הודף את המגעים והנסיונות באופן ברור, ובכך מביע את היעדר הסכמתו להם"; ובפרט כאשר מדובר במעשים שבוצעו על-ידי נהג מונית כלפי מתלוננת קטינה (פסקה 64 להכרעת-הדין). עם זאת, סבר בית-משפט קמא, כי לא הוכח, מעבר לכל ספק סביר, היסוד הנפשי של העבירה, הדורש "כוונה מיוחדת" של עשיית המעשה לשם גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים. בהקשר זה הוסיף וציין, כי המשיב הודה בעדותו, בחצי פה, כי "ניסה להתחיל" עם המתלוננת, וייתכן כי "ניסה להתחבב עליה בדיבורים מצד אחד, ובנסיונות ליצור קרבה פיסית". הגם שהגיע למסקנה לפיה התנהגותו של המשיב כלפי המתלוננת הייתה פסולה וראויה לכל גנאי, סבר בית-משפט קמא שלא ניתן ללמוד מנסיבות המקרה, מעבר לספק סביר, "כי נגיעותיו של הנאשם במתלוננת, נועדו להביא אותו לכדי גירוי מיני, סיפוק מיני או על-מנת לבזות את המתלוננת מבחינה מינית. לכל היותר ניתן לקבוע, כי נסיונונתיו לגעת בה והנגיעות הספורות שנגע בה בפועל, נועדו לקרב בינו לבינה ולחבב אותו עליה" (פסקאות 66 ו- 67 להכרעת-הדין). על-כן, ולנוכח אי הוכחת היסוד הנפשי הנדרש, בנטל המוטל על המאשימה במשפט פלילי, החליט בית-משפט קמא לזכות את המשיב, מחמת ספק,  מביצוע עבירה של מעשה מגונה.

5.         בעניין עבירת כליאת השווא, קבע בית-משפט קמא, כי המתלוננת אכן ניסתה לפתוח את דלת המונית בצומת גינות סחרוב, לאחר שהמשיב ביקש לנשקה, וכי נתחוור לה שהדלת הייתה נעולה. ואולם, לנוכח העובדה שהמתלוננת לא ביקשה מהנהג לצאת מן המונית, אלא הסתפקה ב"ניסיון שקט" לפתוח את הדלת, ואף לא באה בתלונות לנהג מדוע הדלת נעולה, הגיע בית-משפט קמא לכלל מסקנה שלא הוכחה מודעות המשיב בדבר רצונה של המתלוננת לרדת מהרכב באותו מועד, ולא ניתן ליחס לו, אפוא, את "כליאתה" במונית. משכך, זוכה המשיב מעבירת כליאת השווא.  

תמצית טיעוני הצדדים בערעור

6.       המדינה מערערת, כאמור, הן על הכרעת-הדין - בהתיחס לזיכוי מהעבירות של מעשה מגונה וכליאת שווא - והן על קולת העונש. בכל הנוגע לעבירה של מעשה מגונה, טוענת המערערת כי שגה בית-משפט קמא בקביעתו, לפיה ניסיונותיו של המשיב לגעת במתלוננת והנגיעות שנגע בה בפועל, "נועדו לקרב בינו לבינה ולחבב אותו עליה" (כאמור בסעיף 67 להכרעת-הדין). היא גורסת, כי ממכלול הנסיבות ניכר בעליל שמעשי המשיב נעשו לצורך גירוי, סיפוק או ביזוי מיניים; ובפרט, כשהמגע היה במקומות אינטימיים, או לכל הפחות במקומות המשיקים לאזורים אינטימיים, ללא הסכמת המתלוננת, אגב הדיפתה את ידי המשיב פעם אחר פעם, וכאשר הדברים לוו בהטרדות מיניות מילוליות, ובהצעות בעלות גוון מיני מפורש ומובהק. המערערת מוסיפה ומטעימה, כי המתלוננת מסרה גרסה עקבית על אופי המעשים שבוצעו בה, וכי מצבה הנפשי לאחר האירועים, תומך במסקנה כי המשיב לא רק הטריד אותה אלא גם ביצע בה מעשים מגונים, כפי שהעידה; ובפרט, כאשר לא הייתה כל היכרות מוקדמת בינה לבין המשיב, ולא הועלה הסבר מניח את הדעת לכך שהמתלוננת תטפול על המשיב אשמת שווא בגין ביצוע מעשים מגונים. בנוסף גורסת המערערת, כי קביעותיו של בית-משפט קמא שהובילו להרשעה בעבירה של הטרדה מינית, מחייבים את ההרשעה בעבירה של מעשה מגונה, זאת כאשר בית-משפט קבע שהמשיב נגע במתלוננת בפלג גופה העליון והתחתון אגב ההטרדות המיניות. לטענתה, היסוד הנפשי של עבירת מעשה מגונה, נלמד מההטרדה המינית שבעטיה הורשע. כן גורסת המערערת, כי לא היה מקום להניח לטובת המשיב, כי ניסה "להתחיל" עם המתלוננת, וכי נגיעותיו בגופה לא היו למטרה מינית, זאת גם בשל הטעם שהמערער הכחיש בחקירתו במשטרה ובעדותו כי נגע במתלוננת. בנוסף סבורה המערערת, כי נעילת דלת המונית מחייבת את הרשעתו של המשיב גם בעבירה של כליאת שווא. כן הדגישה המערערת כי היא אינה חולקת על הממצאים העובדתיים של בית-משפט קמא, אלא אך על האינטרפרטציה שנתן בית-משפט בעניין אותם ממצאים.

7.       ב"כ המשיבטוען, אין עילה להתערב בממצאים העובדתיים של בית-משפט קמא, ובמסקנות שגזר בית-משפט ממסקנות אלו. לטענתו, הכרעת-הדין מבוססת עובדתית ומשפטית, ולא קמה עילה להתערב בה.

דיון

8.       נקדים ונאמר כבר עתה, כי לאחר בחינת טיעוני הצדדים ועיון בתשתית הראייתית שעמדה ביסוד הכרעת-הדין של בית-משפט קמא, הגענו לכלל מסקנה כי יש לקבל את הערעור באופן חלקי, כך שהערעור על הזיכוי מעבירה של מעשה מגונה יתקבל, והערעור על הזיכוי מהעבירה של כליאת שווא יידחה.